עשרה בטבת

מה קרה בעשרה בטבת?

ב-י' בטבת החל המצור על ירושלים בתקופת בית המקדש הראשון. נבוכדנאצר מלך בבל צר על ירושלים וסגר אותה מכל עבר במצור ובמצוק, וכך נמשך המצב עד לחורבן הבית הראשון ולגלוּת העם. 

"הישמרו לכם!"

לפני שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל הם הוזהרו על ידי משה רבנו ויהושע בן-נון שלא יעבדו עבודה זרה. הארץ אינה סובלת עוברי עבֵרה, ואם יחטאו – לא יוכלו להתקיים בה. באותה תקופה העבודה הזרה הייתה תאווה חזקה ביותר וקשה מאוד היה לעמוד בפני פיתוייה. לעם ישראל קמו מלכים שהחלו להחטיא את העם בעבודה זרה. תקופה ארוכה חס עליהם הקב"ה, והזהירם שוב ושוב על ידי הנביאים.

אחד הנביאים שנשלחו להזהיר את עם ישראל היה ירמיהו הנביא. הוא ראה את ישראל בקלקלתם וניסה להוכיחם שיחזרו למוטב. בלב כואב הוא צעק ואמר: "הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ? מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר?" (ירמיהו ח', י"ט), כלומר: כשאני רואה את העתיד לבוא על ירושלים לִבי שבור ורצוץ. מתחנן אני אליכם: שובו מדרכיכם הרעים!

ירמיהו התנבא נבואות קשות מאוד לעם ישראל: "כה אמר ה' צב-אות, אלוקי ישראל, הנני מאכילם את העם הזה לענה, והשקיתם מי ראש, והפיצותים בגויים אשר לא ידעו המה ואבותם, ושלחתי אחריהם את החרב עד כלותי אותם" (ירמיה ט', י"ד-ט"ו); "ונתתי את ירושלים… מעון תנים, ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב" (ירמיה ט', י'). "והיתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד" (ירמיה ז', ל"ג).

כששמעו בני ישראל את הנבואות הקשות, הם רדפו את ירמיהו ולא הטו אוזן לדבריו. נביאי השקר שכנעו את העם שה' מסר להם נבואות טובות של שלום וניצחון, של שקט ושלווה. 

באותו זמן מלך על ארץ בבל נבוכדנאצר, שהיה מלך עריץ וקשה וכבש ארצות רבות. כשעלה נבוכדנאצר לשלטון יצאה בת קול מהשמיים ואמרה לו: "עבד רע, לך והחרב את בית המקדש, שבניו מורדים ואינם שומעים בקול ה'". ואולם, נבוכדנאצר חשש שהקב"ה יעניש אותו. הוא החליט לעשות סימנים שונים כדי לדעת אם יצליח במלחמתו או לא. הוא שלח חץ על שם רומי, אך החץ נפל; שלח חץ על שם אלכסנדריה, והחץ נפל; שלח חץ על שם ירושלים, והחץ המשיך ולא נפל. הוא עשה סימנים נוספים, ומכולם ניכר היה שאכן יעלה בידו לכבוש את ירושלים.

לאחר שהתעורר מרד בעם ישראל נגד הבבלים עלו נבוכדנאצר ושר צבאו נבוזארדן לצור על ירושלים. בתחילה לא עלה בידיהם להכניע את העיר. גרזניהם נשברו וגיבורי ירושלים הפילו מהבבלים חללים רבים. במשך שנה וחצי הייתה ירושלים נתונה במצור ונבוזארדן לא הצליח לכבוש אותה. עם זאת, מלאי המזון בעיר אזל והרעב הפיל חללים רבים. באו הילדים הרכים אל אמותיהם כדי לקבל אוכל, אך כשלא נענו נפלו הילדים ומתו עליהן.

בספר יחזקאל מסופר שביום תחילת המצור התנבא יחזקאל שהקב"ה אומר לו לסמן את התאריך י' בטבת. ואכן, בתאריך זה החל המצור, ב-י"ז בתמוז הובקעה החומה וב-ט' באב חרב בית המקדש. בעקבות חורבן בית המקדש (הראשון והשני) נקבעו ארבעה צומות, שעליהם מסופר בספר זכריה:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" (זכריה ח', י"ח).

בית המקדש הראשון חרב בגלל עבֵרות חמורות שבין אדם למקום, ובית המקדש השני חרב בגלל עבֵרות חמורות שבין אדם לחברו. חכמינו מביאים במספר מקומות, וגם הרבי מתייחס לנקודה בשיחותיו, שאהבת ישראל היא ביטול שורש הגלות האחרונה, ובזכותה בע"ה נזכה במהרה לבית המקדש השלישי.

יום הקדיש הכללי

בכ"ז בכסלו תשי"א החליטה הרבנות הראשית לישראל לציין את יום י' בטבת בכל שנה כ"יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה האיומה, שיום פטירתם לא נודע, לנהוג במנהגי יום האזכרה של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים.