כ"ד טבת

בעת המלחמה בין רוסיה ובין נפוליאון (צרפת) תמך אדמו"ר הזקן ברוסיה, כיוון שחשש שניצחונו של נפוליאון יזיק ליהדות. כאשר צבא נפוליאון התקדם במהירות לעבר ליאדי, העיר שבה התגורר אדמו"ר הזקן, הוא ציווה על כל התושבים היהודיים לעזוב את העיר במהירות האפשרית. היה זה ביום שישי,  ערב ראש חודש אלול שנת תקע"ב. כ"ק אדמו"ר הזקן יחד עם בני ביתו, ועִמם כ-300 משפחות חסידים, עזבו בבהילות רבה את העיר.

אדמו"ר הזקן חשש מכוחותיו הבלתי טהורים של נפוליאון ודאג שלא ייפול לידיו שום חפץ אישי שלו או של בני ביתו. על כן, בטרם עזבו משפחות החסידים את בתיה,ציווה עליהם כ"ק אדמו"ר הזקן לקחת אִתם את כל כלי הבית, את מיטותיהם ואת שולחנותיהם, ואף את עמוד התפילה  הקבוע עקרו מהמקום. את כל הדברים הישנים הוא ציווה לשרוף.

לאחר שכל החסידים עזבו את העיר וכבר עשו כברת דרך ציווה עליהם כ"ק אדמו"ר הזקן לחזור לעיר ליאדי ולבדוק אם בכל זאת נותר שם איזשהו כלי או בגד. ואכן, להפתעתם הרבה מצאו החסידים זוג נעלי בית בלויים.

כ"ק אדמו"ר הזקן ציווה עליהם לשרוף את כל הבית שבו נמצאו הפריטים האלה. זמן קצר לאחר מכן הגיע לשם נפוליאון עצמו, כשהוא מלווה באנשי חיל, ומיהר אל ביתו של הרבי.  כשראה שהבית עולה בלהבות הורה לחייליו לכבות את הדלֵקה, אך מפאת גודלה של האש שהתפשטה במקום החיילים לא הצליחו לגשת אל הבית. כאשר ראה נפוליאון כי מביתו של כ"ק אדמו"ר הזקן לא יוכל להציל דבר הוא פנה לתושבי העיר ליאדי וביקש מהם שיביאו לו איזה דבר ששייך לרבי, כמו מטבע או כלי מסוים, אך הם לא מצאו דבר.

במשך מאה וארבעים יום היטלטלו כ"ק אדמו"ר הזקן ושלוש מאות המשפחות בדרך קשה, מלּווים באנשי צבא רוסיים, עד אשר הגיעו לכפר פייענא. שם יכולים היו לעצור למנוחה ברגיעה, ונפוליון החל לספוג מפלה במלחמתו. קשיי הדרך נתנו אותותיהם ברבי והוא נפל למשכב בחודש טבת תקע"ג. לפני הסתלקותו אמר: "זה שיאחז ב'ידית' שלי – אעשה לו טובה בעלמא דין ובעלמא דאתי". כלומר, מי שיהיה קשור אליי ברוחניות – אדאג לטובתו בעולם הזה ובעולם הבא. במוצאי שבת פרשת שמות, כ"ד בטבת תקע"ג, מיד לאחר ההבדלה, הסתלק אדמו"ר הזקן לבית עולמו. כיוון שלא היה בכפר פייענא בית קברות הובילו אותו למחרת לעיירה הסמוכה, האדיטש, שם היה בית עלמין יהודי. מאוחר יותר נבנה על מקום הקבר 'אוהל'. כיום רבים מיהודי העולם פוקדים את ציונו של אדמו"ר הזקן בהאדיטש.