ט"ו בשבט

ראש השנה לאילן

ט"ו בשבט נקבע כראש השנה לאילן. יום זה הוא הקובע לעניין מצוות הקשורות לאילן: מעשרות, ערלה, נטע רבעי ושביעית. פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט נחשבים כפירות השנה הקודמת, ופירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט משתייכים לשנה הבאה. על כן, אין מעשרים מפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על הפירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט. לעניין ערלה, רק הפירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט בשנה הרביעית מאז שנטעו את העץ אינם אסורים באיסור ערלה. כמו כן, הפירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט בשנה החמישית לנטיעה אין חלים עליהם דיני נטע רבעי.

1. לצמוח ולהצמיח – להיות "נר להאיר"
   על פי דברי הרבי, "מהותו של אילן היא היותו בתנועה של צמיחה וגידול. תכליתו ותפקידו – להניב פירות, ופירות כאלה שבהם טמון הזרע והגרעין, שממנו יצמחו אילנות ופירות כמותם. וזו שלמותו של אילן – שהוא עושה פירות ופירי-פירות עד עולם. מזה מובן הנמשל לכל אחד ואחת מישראל: כל יהודי הוא 'נצר מטעיי' – נטיעתו של הקב"ה. גם בפירותיו יש זרע וגרעין, שמהם יצמחו אילנות ופירות כמוהו, היינו שהוא משפיע על כל הנמצאים בסביבתו שיתנהגו באופן המתאים, על-פי התורה ומצוותיה. גם אלה יהיו אילנות עושי פירות, בעלי זרע וגרעין, שמהם יצמחו אילנות ופירות עד סוף כל הדורות".

מדברי הרבי אנו רואים שתכונת הצמיחה והגידול של האילנות מחייבת כל יהודי להוסיף עוד ועוד בפעולות של הפצת אור התורה והמצוות בסביבתו. אין הוא רשאי להסתפק בפעולות שעשה עד כה, אלא עליו להימצא ללא הרף בתנועה של צמיחה והתחדשות.

כמחנכות הדואגות בכל יום לשתילים הרכים, משימתנו היא לדאוג לצמיחה האישית של כל שתיל ושתיל בגן. צמיחה רוחנית, חינוכית, רגשית וחברתית. עלינו להאהיב על הילדים את דרך המצוות כדי שישפיעו על בני משפחתם ויגדלו כיהודים המאירים את סביבתם באור של תורה ומצוות.

"ברור אפוא שגדולה לאין-קץ זכותו של יהודי שזוכה לטפח, להשקות ולגדל את השתיל היקר
במטעו של הקב"ה, ולהפוך אותו לעץ עושה פרי שמצמיח עוד ועוד שתילים חדשים,
שמפארים את הגן היקר של הקב"ה"
מנהגי ט"ו בשבט
כדי להדגיש את חביבות הארץ נוהגים לאכול בט"ו בשבט מפירות ארץ ישראל, ובמיוחד משבעת המינים. אין אומרים תחנון.

בגן, ט"ו בשבט הוא הזדמנות לעיסוק בארץ ישראל ובפירותיה, במצוות הקשורות לאילן ובנושאים סביבתיים הקשורים לאילן בפרט ולצומח בכלל.