איסור חמץ

איסור חמץ

חמץ הוא אחד מחמשת מיני דגן שבא במגע עם מים, ושהה לפחות 18 דקות. איסור חמץ בפסח קשור לכמה מצוות: 

• החובה לבער כל חמץ מבתינו ביום י"ד בניסן: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות י"ב, ט"ו). 
• האיסור לאכול חמץ בפסח: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל" (שם).
• האיסור שיימצא חמץ ברשותנו כל שבעת ימי פסח: "שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם…" (שם י"ח); "ולא ייראה לך חמץ…" (שם י"ג, ז').

 
התורה חייבה בעונש כרת את האוכל חמץ בפסח, ואסרה באיסור לאו להשהות חמץ ברשותו ולא לבערו. עוד הוסיפה התורה הרחקה מן החמץ בפסח – איסור הנאה מן החמץ. מי שלא ביער את החמץ עובר על "בל ייראה" ו"בל יימצא"

נוהגים להתחיל ללמוד את הלכות הפסח שלושים יום לפני החג כדי להיות בקיאים בדקדוקי הדינים. מובא בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן כי בשלושים ימים אלה טוב להיזהר ולעיין בכל דבר שעושים, שלא יישאר דבוק בנו חמץ שלא נוכל להסיר בקלות כשיגיע החג.

בימים ובשבועות שלפני החג מנקים ישראל את בתיהם ביסודיות. מטרת הניקיון היא להוציא את החמץ ולהכשיר את הבית לחג. ישראל הוסיפו חומרות והידורים בפסח כדי להרחיק עצמם מחשש חמץ. בלשון אדמו"ר הזקן: "ישראל קדושים הם ונוהגים להחמיר על עצמם, וגוררים כל החמץ הנמצא אפילו משהו…" (שו"ע תמ"ב, ל')

בתורת החסידות חמץ מרמז על התנשאות. אדם שמרגיש את עצמו בבחינת חמץ רחוק יותר מהקב"ה. המצה, לעומת זאת, מרמזת על ביטול וענווה. אדם שלא מרגיש את עצמו כישות נפרדת – דבוק יותר אל הבורא. עבודת החסידים היא להתרחק מהרגשת עצמי עד כמה שאפשר. אפשר להקביל זאת לאיסור חמץ, שהוא איסור תורה חמור ועל האדם להיזהר ממנו אפילו ב'כלשהו'.

מבאר הרבי על ההגדה: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה" – לאחר הגלות העבודה היא מצד הנפש האלוקית, מצה = ביטול, ומצד הנפש הבהמית, חמץ = ישות. "הלילה הזה",- אחרי הגלות האחרונה, "כולו מצה" – שיעבור רוח הטומאה (על פי היום יום, י"ט בניסן).

השמרים

שמרים הם פטריות שביכולתן 'לנשום' על ידי מגע עם האוויר וכך הן מתרבות וגדלות. השמרים משמשים את האדם בעיקר לאפייה, וכן לייצור משקאות חריפים וכוהל.

שמרי האפייה אחראים להתפחת הבצק. הם משוּוקים בשתי צורות: שמרים לחים, כמו מחמצת, שיש לשמור בקירור, ושמרים יבשים, שעברו תהליך ייבוש איטי, ויש לעורר אותם לפני השימוש בהם בעזרת מים פושרים.

איך השמרים גורמים לבצק לתפוח? שמרים יוצרים אנרגיה מִסוכר, ובתהליך זה הם פולטים פחמן דו־חמצני. הגז מנסה להיפלט לאוויר ויוצר בועות אוויר בבצק, וכך גורם לבצק לתפוח. הוספת ביצים, תפוחי אדמה או סוכר לבצק מאיצה את גדילת השמרים, ואילו הוספת מלח או שומנים, כגון חמאה, מאטה את גדילתם.